ההיסטוריה מוזרה מכל דימיון. אנשים שאוהבים לחשוב על עצמם כיחודיים ושמפספסים באופן קבוע את הנקודה יטענו בתוקף שזה לא נכון – שכל דבר אמיתי יכול להיות מוזר אף יותר אם יוסיפו לו קוף במגבעת. יתכן שזה נכון, אבל המוזרות לא נובעת רק ממוזרותו של הסיפור, אלא מאמיתיותו; הסיפור המוזר ביותר האפשרי, זה עם הקוף והמגבעת, אינו אמין בכלל. הסיפור האמיתי המוזר ביותר חייב להיות אמין – כי הוא באמת קרה.
האחים הומר ולנגלי קולייה נולדו בשנות השמונים המקודמות של המאה ה-19 לזוג עשיר ואקסנטרי. אביהם, הרמן קולייה, היה גניקולוג שהציג מוזרויות רבות – מספרים, למשל, שהוא נהג לחתור בקאנו למקום עבודתו בבית החולים ואז לסחוב אותו הביתה בידייו החשופות. ב-1919 ד"ר הרמן קולייה נטש את משפחתו ללא הסבר, וכעבור ארבע שנים הלך לעולמו. אשתו נטשה את העולם הזה מס' שנים מאוחר יותר, והשאירה את האחים מיותמים מאם ואב.
האחים קולייה ירשו את בית הוריהם, בית עצום מימדים בהארלם, ניו-יורק. שמועות נפוצו בקרב תושבי השכונה על אושר אגדי המוסתר בבית, ובני-נוער רבים שניסו לפרוץ אל הבית ולגלות את סודותיו, ליבו את פחדם של האחים מהעולם החיצוני. החלונות מוסמרו ונחסמו ולנגלי, שהיא מהנדס וממציא, החל למלא את הבית במלכודות נסתרות שנועדו ללכוד ולפגוע בכל מי שיפלוש לביתם. עוד בימיו של אביהם נותק קו הטלפון בשל אי-תשלום החשבונות, ומאוחר יותר נותקו גם המים, הגז והחשמל. האחים חיממו את עצמם באמצעות תנור נפט קטן, והחלו לצאת בלילות למסעות ארוכים כדי לרכוש כמויות זעומות של אוכל; מים הובאו מפארק ציבורי במרחק של חצי קילומטר, ולנגלי נהג ללכת קילומטרים רבים במסלולים מפותלים לכל אורך העיר, רק כדי לחזור עם פריטים ספורים כמו כיכר לחם או תפוז. במסעותיו הוא נהג לאסוף פריטים שונים שלכדו את עינו ולהחזיר אותם לביתו.
במקביל, בריאותו של הומר החלה להתדרדר – ראשית הוא רותק לכסא גלגלים, ואז החל לאבד את ראייתו; לנגלי החליט לרפאו באמצעות דיאטה קפדנית של מאה תפוזים בשבוע, לחם שחור וחמאת בוטנים. התרופה לא עבדה, והומר נותר עיוור ונכה, נתון לטיפולו של אחיו.
ב-1942 הבנק החל בתהליכי עיקול על ביתם באם תרצו פינוי דירה. צוות ניקוי שהגיע למקום נתקל באלימות מילולית מפיו של לנגלי, ואנשי השכונה הזמינו את המשטרה. השוטרים שהגיעו למקום פרצו את הדלת, רק כדי לגלות שאין ביכולתם להמשיך פנימה אל הבית – קיר של זבל חסם את דרכם. ערמות של שולחנות, כיסאות, ארגזים, מטריות, פסנתרים, פיסות ממכונות רפואיות שונות והררים הררים של עיתונים ישנים חסמו את הכניסה לבית. לגנלי הסביר שהעיתונים נשמרו בקפידה למען אחיו העיוור, כדי שזה יוכל להשלים את כלל הידע שאיבד כשראייתו תשוב אליו, ואז שלף את פנקס הצ'קים וכיסה את המשכנתא במכה אחת, בסכום שיהיה שווה בימיינו לכמאה אלף דולרים. הבנק, העובדים והמשטרה השאירו את האחים לבד, בבית העמוס.
חמש שנים מאוחר יותר, ב-1947, המשטרה קיבלה קריאה בעילום שם לביתם של האחים; המתקשר דיווח על צחנת מוות נוראית שעלתה מהבית. לאחר שנכשלו בניסיונם ליצור קשר עם האחים, המשטרה פרצה את הדלת רק כדי להתקל שוב באותו קיר בלתי עביר של פסולת. ביאושם, מריחים את ריח המוות שאפף את הבית, השוטרים והכבאים החלו לפנות את הדרך ולהשליך את כלל הפסולת שנאספה בבית. לבסוף, שוטר מקוף הצליח לטפס ולהכנס אל הבית מחלון הקומה השניה ומצא את גופתו של הומר בחלוק בית כחול. שיערו הלבן הגיע לכתפיו, ראשו נפל אל ברכיו כשהוא מצא את מותו משילוב של רעב, התייבשות וכשל לבבי אך 10 שעות מוקדם יותר. מצבה הטוב של הגופה שלל אותה כמקור הריח, וחיפוש נרחב החל אחריו אחיו. עדויות החלו להתקבל מכל קצוות ארצות הברית, אבל בסופו של דבר נמצאה גופתו של לנגלי קולייה במרחק של כשלושה מטרים בלבד מאחיו, קבור תחת ערמת עיתונים ישנים. בעודו מנווט במנהרות הזבל שהיו ביתו בניסיון להביא אוכל לאחיו הנכה הוא נמחץ למוות כשאחת מהמלכודות שהציב ברחבי הבית כדי למנוע משודדים לבזוז את אוצרותיו – 140 טון של פסולת, כמעט כולה נזרקה לזבל בלי קונים. הבית עצמו הוכרז כסכנת אש ונהרס עד היסוד; במקומו עומד היום פארק לזכרם של האחים קולייה.
יתכן ששמעתם על "סינדרום קולייה",הנקרא בימיינו "דיספוזובופיה" ומוכר בפי העם בתור "אגרנות כפייתית". השם לא מרמז על האימה שמלווה אותו, על החיים הבלתי אפשריים בתוך ערמות זבל שנערמות בלי סוף. הסיפור הנוראי והטראגי של האחים קולייה אמנם נגמר, אבל אגרנים כפייתים רבים עדיין חיים בצורה דומה, מפחדים להחשף ולחפש עזרה; עזרה שבוודאי תציל את חייהם.
